התפיסה: אם יש פחד, כנראה שעוד לא הגיע הזמן.
אפשר לפחד ועדיין לבחור צעד שמתאים לנו. בסדנה נתרגל איך לתת מקום לפחד ולהקשיב למה שהוא מנסה לשמור עליו, תוך שמירה על היכולת שלנו לבחור ולפעול.
נעים להכיר, אני ליטל לוטם. מנחת סדנאות, מחזיקת מרחבים ומלווה בתהליכי פסיכותרפיה גופנית והתמקדות.
אם הייתם פוגשים אותי לפני כמה שנים, הייתם רואים אישה ש"הסתדרה בחיים".
במשך כמעט עשור עבדתי בעולם המכשור הרפואי בתפקידי שירות, איכות ורגולציה.
על הנייר? החלום הישראלי: משרה נוחה, תנאים מעולים, חברה יציבה, בוסית מפרגנת וצוות נהדר.
אבל במציאות? קמתי בכל בוקר עם משקולת על החזה ובלי שום חשק ללכת לעבודה. הרגשתי שאני קמלה מול מסכים, טבלאות ונהלים, בזמן שהלב שלי צועק שהוא רוצה לעבוד עם אנשים.
לפני שנתיים החלטתי שאני מפסיקה לתת לפחד לנהוג. עשיתי את השיקולים שלי, נפרדתי ממשרת הזהב וצעדתי אל הלא נודע.
והצעד האחד הזה גרם אצלי לאפקט דומינו ששינה הכל. אחרי 14 שנות נישואים לאיש מקסים ושני ילדים מדהימים, ואחרי שנים שבהן ניסינו באומץ ובאהבה כל דרך יצירתית כדי לצמוח יחד הסתכלנו לאמת בעיניים. הבנו שכל אחד מאיתנו מתפתח לכיוון אחר. הרגשנו שאנחנו הולכים בשביל שהתפצל, ממשיכים להחזיק ידיים בכוח וזה כבר כואב בכתף.
אזרנו אומץ לשחרר את היד מתוך אהבה. התגרשנו הכי בטוב שיש, מתוך תמיכה הדדית וחברות אמת, כדי שכל אחד מאיתנו יוכל לנשום וללכת בנתיב שלו.
בכל פעם שאנשים שומעים את הסיפור שלי, התגובה המיידית היא: "וואו ליטל, איזו אמיצה את!"
ואני תמיד מחייכת, כי ברגע האמת לא הרגשתי גיבורת-על.
פחדתי, התלבטתי, אבל פשוט בחרתי לחיות את החיים שלי במקום לחיות לידם.
הבנתי שהיכולת להישיר מבט לפחד, להרגיש את הגוף בכאן ועכשיו, ולזוז קדימה גם בלי תעודת ביטוח היא שריר . ומכיוון שהצעד האמיץ הבא שלי הוא לפתוח את המרחב הזה עבורכם, זיקקתי את כל הכלים הסומטיים, הרגשיים והמעשיים שלמדתי לאורך הדרך לתוך "מרחב אומץ" כדי שגם אתם תוכלו להפסיק לחכות, ולהתחיל לחיות.